אתה קורא בנובלה ובסיפור הקצר, עיניים כחולות שיער שחור/מחלת מוות. אתה מרגיש שהמילים נכנסות לך לראש והנה הן מתרפרפות החוצה וחוזר חלילה, אתה מרגיש כאילו הקשבת לשיר בשפה זרה נגיד פורטוגזית אפילו צרפתית, מה מתרחש על מה שרים כאן, עוזרת לך המנגינה לחשוב שאתה מבין, אתה מקצוען של רגשות, קראת כבר הכל. דעתך מוסחת ללא הרף בשל תשומת הלב הנדרשת, אתה רחוק מהדמויות, אבל מצליח לשמוע אותן מקרוב בשל האינטימיות הדחוסה, זה כמו לקרוא את הים כשאתה שוכב בחוף, הכל קרוב כל כך, גם התהומות, המעמקים הנסתרים. הכל ברור לך גם אם זה סוער או תופס מחסה. שקט הרבה שקט בין המילים, אתה נדרש לגשר בין מרחקי העלילה, סיפורו של הומוסקסואל שבור הלב ששוכר את שירותיה של אישה לכמה לילות כדי להבין מה זאת אהבה, מהם יחסים, מהו סיפור.
ואתה עדין לא מצליח להסחף, להתקשר, להתמלא ממרגריט דיראס, לא עד הסוף.