דמיון מאד פרוע לצד ריאלזם כמעט משעמם( הפגנת פועלים, בורגנים ישראלים החיים באמריקה, בעלי חנות למוצרי כתיבה) . כל סיפור במקבץ הזה מתחיל מסיפור רגיל על איש או אישה כאלו או אחרים ומשם מתפתח במהירות במעברי פסקה בודדת סיפור שובב, משוגע, חולני, פרוע, אפל ומעורער כאילו היינו בפרק של שוברים שורות; חללית שנוחתת בגן ילדים, חלומות על אפרסק, דג במקרר ששורד כמה שנים, רוחות ברחובות קהיר והכל על סף המסתורין, מתח קצר וכמובן בהומור.
המעבר החד הזה בין המציאות לדמיון שובה אותי בכל פעם מחדש כשאני קורא את אורלי קסטל בלום. "איך היא ממציאה את כל הדברים האלו" זו שאלה ששאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה וגם למה לא כותבים ככה יותר; בספר סיפורים על אנשים רגילים שלכאורה אנחנו הכי לא מכירים אותם וקורים להם האירועים המופרכים (לא בהכרח) ביותר.