יש שלושה סוגים של בעלי כשרון. האחד בעל כשרון שגם זוכה להכרה מלאה ואז מואס בהכל, השני בעל כשרון שלא זוכה להכרה וזה הופך אותו לאומלל, לאדם ללא מוצא, לטובע והשלישי בעל כשרון שלא מחפש הכרה וטוב לו עם זה. אני, תרשו לי להחשיב את עצמי כמוכשר, אני בעל הכשרון מהסוג השני, בעצם רוב רובם של הכשרוניים הם מהסוג השני. אם בעבר שאפתי להיות הסוג הראשון, היום אני יותר רוצה להיות השלישי, זאת לא מאמלל אותך כמו הסוג השני, זה יותר קשה.
הספר 'הטובע' של תומס ברנהרד מספר על שלושה אנשים חברים מוזיקאים מוכשרים יש שיאמרו עילוי, יש שיאמרו וירטואוזים; גלן (גולד) וורטהיימר והמספר, גלן גולד הפסנתרן המוזיקאי שזכה להכרה הוא כמובן מהסוג הראשון וורטהיימר הסוג השני "הטובע" והמספר הוא השלישי.
במעין זרם תודעה, במעין מסה במעין טקסט פילוסופי אבל פרוזאי מאד, במשפטים מחוברים בלי חלוקה לפסקאות בלי חלוקה לפרקים, לעיתים במעגליות, לעיתים בלינאריות מתאר המספר את סיפורם של שלושת אלו, על היחסים ביניהם, על יחסם לאומנות, למוזיקה, למשפחה, לכפר, לעיר, לכשרון ולחיים כמובן. ספר מופת.
מתוך הספר: "הטבע שאותו הפכנו מתוך יהירות למוצר מלאכותי. הרי אנחנו איננו בני אדם, אנחנו מוצרים מלאכותיים, נגן הפסנתר הוא מוצר מלאכותי, דוחה, אמר וסיים. אנחנו רוצים תדיר להימלט מהטבע, אבל הדבר כמובן לא עולה בידינו, אמר, אנחנו נכשלים. לאמיתו של דבר אנחנו רוצים להיות פסנתר, אמר, לא בני אדם, אלא פסנתר.."