קודם כל אתחיל בזה שזה ספר מהנה ביותר, משעשע, סרקסטי במידה אבל ארוך מידי, אולי ארוך כקונטרה נגד הנושא המרכזי שלו הסיפורים הקצרים. במהלכו עלתה בי בעיקר השאלה, האם כאדם שלא מתעסק בספרות הייתי נהנה באותה מידה בקריאת הספר, שאלה.
הדמות הראשית אדם טהר-זהב הוא סופר מוצלח ביותר הכותב סיפורים קצרים אבל רק סיפורים קצרים. כבר חמש שנים שהוא לא הוציא ספר, כולם די מחכים לספר הבא שלו שאולי יהיה רומן, האם הוא מסוגל בכלל לכתוב רומן ובאמצע כל זה חייו הפרטיים כמנחה סדנאות כתיבה ובעיקר כמאהב לא יוצלח או בן זוג בינוני ואבא לא ממומש.

זהו סיפור רפלקסיבי החושף את אמצעי היצור של הסופר, לאורך כל הספר מוצגים סיפורים קצרים מלאים של הסופר אדם, הדמות הראשית, אבל גם קטעים שלמים של תרגילי כתיבה שנתן לתלמידים שלו.
הספר מצד אחד מאד אירוני ומודע אל עצמו המסתכל אל עולם הספרות והכתיבה בשעשוע ומצד שני מאד ביקורתי, יש סצינות שלמות היכולות להקרא כמסות על ההבדלים בין הרומן לסיפור הקצר ומדוע בעיקר נחלש מעמדו של הסיפור הקצר בספרות הישראלית ובכלל. בנוסף גם עולות ביקורות על יצירות ספרות ישראליות כמו על זיכרון דברים של יעקב שבתאי (ניסיון פאתטי לחקות שפה עגנונית בעברית מודרנית), או על ברנר (חקיין של הפורמליזם הרוסי)

אני מאד אוהב יצירות רפלקסיביות, הן מאפשרות לי הצצה או יותר מזה בחינה של הדברים בצורה עצמה של היצירה כלומר רומן או סרט. אני מאד אוהב מבנים כאלו של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, משהו בלולאה המסובכת הזאת הופך את זה למעניין יותר.
ואסיים שוב בשאלה, נגיד בקולנוע יצירות רפלקיסביות עוברות טוב, סרטים על בימאים שעושים סרטים. האם ספרים כאלו יכולים לעניין כאלו שלא בהכרח קשורים בעולם הספרות אלא סתם חובבי ואוהבי ספרים, שאלה.