המפגשים היחידים שהיו לי עם יהושע קנז היו בספרים והאחרון היה לא מוצלח ביותר, זה מה שקורה כשמפגש עם האדם במקרה הזה הסופר שהכי אוהבים מאכזב אתכם. לפני כמה חודשים סיימתי לקרוא את הקובץ 'נוף עם שלושה עצים' חשתי שהוא ממחזר עצמו לעייפה, היה לי כואב ממש לקרוא טקסטים יחסית חלשים לסופר כל כך ענק, הסופר הכי טוב, זה קורה אמרתי לעצמי. לפעמים חייבים לכתוב גם אם זה ממוחזר, לא בטוח שקנז חשב כך, אבל כך היה בשיחות שניהלתי איתו בראש.

המפגש הראשון של עם קנז היה עם הביקורת שנכתבה עם צאת ספרו 'מחזיר אהבות קדומות' שנת 1997 אני זוכר דיבור חזק על הספר הזה בזמנו, בכל מקום דיברו עליו וזה התיישב לי בראש, לא הייתי קורא ספרים אז, אולי פה ושם מטלות חובה לבגרות בספרות, עיתונים זה הדבר היחיד שקראתי ממש לעומק ואז באמת לא היה חסר עיתונים, בכל אופן, הספר הזה שלא קראתי אז תקע יתד אצלי בראש ולא זז משם.
יעברו 10 שנים ואז שוב אני פוגש את יהושע קנז והפעם בקורס של פרופ' מיכאל גלוזמן באונ' תל אביב בקורס כלשהו של שנת השלמות לקראת תואר שני בספרות. עד אז ידעתי אנשים שמדברים בתשוקה באהבה בהערצה למוזיקה ולקולנוע, מעולם לא שמעתי אדם שמדבר בכזו עוצמה על ספר אחד 'התגנבות יחידים' אני לא זוכר את המילים המדויקות אך את האנרגיה את הנימה, את הטון, זאת הייתה אהבה, גלוזמן לימד אותי להתאהב בספרים. השנה 2007 את התגנבות יחידים קראתי רק ב2010.

חיפשתי את המרחק בין האהבה החזקה של גלוזמן לביני הייתי צריך זמן בו אתחיל בעצמי לקרוא את 'התגנבות יחידים' לא רציתי שמשהו ישפיע עלי ככה וחוץ מזה את השאיפה לתואר שני בספרות לא ממשתי. קניתי וקראתי. כך צריך להרגיש כשקוראים ספרים, זה בעט בי, זה נער אותי, הייתי כל הדמויות בספר, הצלחתי להגיע לכולן, כי זה מה שקנז עושה, הוא נותן לך את כל הקולות יחד בסוג של הרמוניה, הוא מוזיקאי.
בספר 'האישה הגדולה מן החלומות' מרבה קנז להשתמש בצירוף המילים 'נקב הצצה' על מנת לתאר את אותו חור שתקוע בדלת עליו אליו משחילים את העדשה "העינית" דרכה אפשר להציץ ולראות מי דופק בדלת אבל כמובן שאפשר לבלוש אחר כך הנעשה ברדיוס שלה, מי חולף על הדלת, מי עולה לקומה השניה, אפשר לבדות סיפורים שלמים, דרך אותו נקב הצצה. כך למשל הייתי עושה כילד קטן, עולה על כסא ומציץ אל העולם שמבחוץ וממציא את הסיפורים שלי על השכנים ההזוים של סבתא.

כך גם אלו הפגישות של קנז עם הדמויות שלו, הוא מציץ אליהן, מביט בהן בחשאי, דרך סדק כלשהו. הסדק הוא המטאפורה לחברה בה אנחנו חיים. בהצצה קיים מעין רפרוף, חוסר עומק, הכל קורה בזמן קצר יחסית, אך מה שקנז היה עושה בספרים שלו הוא היה מחבר בין הכל ויותר תמונה שלמה, כמו שסופר טוב עושה, מספר את הסיפור. כך קנז מפגיש אותנו עם הסיפורים שלו, מחבר את כל הפרטים.
למשל בעטיפת הספר 'בדרך אל החתולים' יש קטע מתוך הציור 'ספינת השוטים' של בוש, רק קטע אבל אפשר לנחש שזו שהקטיעה מכוונת, דרך נקב ההצצה לא נוכל לראות את הכל. את מה שאנחנו לא רואים זה אותה דמות המסתכלת אל הים אולי מקיאה בגלל מחלת ים. בכל אופן בדרך אל החתולים הוא בעיני הטוב שבספרים של קנז, כי שם הוא משלב בין היכולת שלו לגעת בכל הפרטים לבין התמקדות בדמות אחת מרכזית ובלתי נשכחת יולנדה מוסקוביץ' והוא נע בין נחמה, חמלה, עצב ויאוש כל הזמן.

קנז גם ידע להנגיש ולהפגיש אותי עם ספרות צרפתית בתרגומיו המעולים בין היתר סטנדל, פרנסואה מוריאק, ז'אן פול סארטר אחד מהם אהוב במיוחד 'בובאר ופקושה' של גוסטב פלובר שבגלל 'מכתבים' שלו החלטתי ללמוד תואר שני לספרות. הספר מאד ציני, משעשע, ביקורתי ויש שיגידו גם מאד ניסיוני. (הרבה מהאנשים שכתבו על קנז בשבוע האחרון ציינו את תכונות האופי הללו באישיותו) אחד הספרים האהובים עלי ביותר על שני אנשים שרוצים לחקור ולהבין את כל תחומי החיים.

בינתיים, אני ממתין למפגש הבא, כלומר למשלוח מ'סיפור חוזר' לספרים שלא קראתי עוד ומקווה לא להתאכזב, אבל גם להתאכזב ממישהו שאוהבים זה בסדר, משהו שאני לומד. מקווה לשוחח לשאול ולבקר בדימיון עם קנז. הוא בטח יציג בפני כמה עובדות ואני אחקור איתו את הנושאים בספרים הללו.