היו לא מעט רגעים בספר סלש ממואר סלש המסה סלש מאמר אקדמאי שבן דמותו של דידיה אריבון הזכירו לי את עצמי, במיוחד כל היחס שלו למשפחה שלו, המעבר לפריז ותהליך ההתנתקות הזאת ממשפחה שהיא מעין תהליך חברות אל עצמך המוביל אותך אל החירות לה כמהים כל הנעורים.
בדומה לדידיה אריבון גם אני עברתי מהעיר הקטנה לעיר הגדולה, בשונה ממנו לא מצאתי קהילה, היו לי חברים אבל אני חלמתי על דברים שונים וכך מצאתי את עצמי יותר מתנתק ממתחבר.
זה לא ספר המתאר שיבה הביתה במובן הפיזי, לדעתי אנחנו חיים בעולם שמושג הבית הופך פחות ופחות פיזי. זו שיבה מנטלית, הבאה לאשרר את אותה התנתקות. הוא מצוטט את הסופר ג'ימס בולדדוין שאמר בראיון: "מי שנמנע ממסע השיבה נמנע מעצמו, נמנע מהחיים"
ברגש ולעיתים בפלצנות (בכל זאת איש אקדמיה כתב את הטקסט הזה ובהרבה מן המקרים מצאתי את עצמי מתגעגע לאקדמיה לפלירט הקצר שהיה לי איתה) מתאורים היחסים המורכבים בין דידיה להוריו, על פערים חברתיים, על גזענות, גזענות מעמדית, האבולוציה שחווה מעמד הפועלים בעולם ואיך לעיניו הכל משתנה.
זה ספר שגרם לי לחשוב לא מעט, להרהר ולחטט בעצמי, זה היה קשה ומרגש וחכם כאחד, זה ספר שלא אשכח הרבה זמן.