יש כל מיני סוגים של שעמום בקריאת ספרים. יש שעמום שאתה כבר לא יכול לשאת אותו ואתה מפסיק לקרוא, הוא נובע מסיפור ועליל וסגנון חלשים, זה השעמום הקלאסי זה בעצם לא משעמם אלא סתם ספר לא טוב ומנגד יש את השעמום מסיפור חלש אבל סגנון מעניין מרתק מאתגר או עלילה מעניינת אבל סיפור וסגנון צפויים בדרך כלל אני לא מפסיק לקרוא בשעמום מהסוג הזה. לא מפסיק בקריאה אבל בהחלט מדלג לא אחת על סצינות שלמות. 

'לעולם אל תיתן לי ללכת' של קאזואו אישוגורו הוא משעמם מהסוג השני, סיפור התבגרות ובגרותם של שלושה חברים המתמודדים עם העולם ומושגים כמו חברות, נאמנות, אהבה, הם מתחבטים בסוגיות של התאהבות ועונג מיחסי מין, הם מצליחים לנהל דיונים פליוסופיים בינם לבין עצמם במהותם ובהוויתם, מהי תפקידה של אומנות למשל. אבל שלושת הדמויות הראשיות הם שיבוטים בעולם מקביל לזה שלנו, שכל יעודם הוא ל"תרום" איברים לאנשים האמיתיים ולהבריא אותם ממחלתם. זה מענין זה מסקרן זה מעלה כל מיני שאלות ביחס לאותם מושגים, אבל כל העלילות האלו כבר סוג של לעוסות, אז דילגתי. 

חרף השמטות רבות מצידי בקטעים רבים מהספר, שאני קורא להם משעממים, הספר כן איכשהו הצליח לגעת בי, במיוחד לקראת סופו.