הספר הזה עשה לי קווטש בלב, כאילו אצבעות בוחנות נגעו בו בחוזקה כאילו בדקו אם הכל בסדר שם לבדוק שאני עדין עירני וזוכר (את העבר שלי ומאיפה באתי) זה ספר עצוב נורא בלי קמצוץ או שמץ או בדל של תקווה. זה ספר מדכא שהפגיז לי את המחשבות.
אמא חד הורית לשניים בירושלים של שנות השמונים בימי האינפלציה, נאבקת בחיים, אוחזת בכל מה שיש לה לתת מעצמה לשני ילדיה "הקטן" ו"הגדולה" וגם קצת לעצמה. היא מאחרת בתשלום שכר הדירה, הילדה צריכה משקפים הילד רוצה לאכול עוף, כולם רוצים לבקר בלונה פארק.
המקום הזה לונה פארק תמיד מתקשר לי בקונוטציות של סרטי פילם נואר, בהם מוליך הבמאי אם זה היצקוק ב'זרים ברכבת' ואם זה קרול ריד ואורסון ולס ב'אדם השלישי' אל המקום התמים והילדי הזה עם מנגינות מעוררי פלצות ומציב את הדמויות בשאלות קיומיות ובמאבקי חיים.
כך גם האישה בסיפור של אילנה ברנשטיין, הכל מוביל לשם בקצב של מכוניות מתנגשות, מרדף במראות מעוותות, גלגל ענק; כשעולים מעלה מרשים לעצמך לפנטז, לכתוב רומנים, לזכות בלוטו ולצאת מהברוך וכשיורדים מטה נזכרים בגיהינום שהמציאות מציעה לנו.
אבל לא מדובר באימה או מותחן פסיכולוגי, מדובר בחיים, במציאות, זהו רומן ברובו ריאליסטי, רק לדמויות אין שמות, אנחנו נוחתים להם בחיים בלי כל אזהרה מוקדמת.
זו הפעם הראשונה שאני קורא אילנה ברנשטיין וזאת לא הפעם האחרונה.