ביוגרפיה דמיונית של בארנס על המלחין שוסטוקוביץ ברוסיה הקומוניסטית ימי המלחמה הקרה מסטלין, מלנקוב ועד חורשצוב. אין פה סיפור במובן הקלסי שלי סיפור אם כי הוא מתחיל כסיפור ויש בו רגעים פרוזאים מגניבים במיוחד, למשל בסצנה בה שוסטוקוביץ מנסה לכוון בו זמנית את שני שעוני הקוקייה שבביתו כך שיכריזו בו זמנית את השעה, הוא נעזר ברדיו בשעה בה מכריזים על חדשות השעה. זה ועוד כל מיני הרגלים משונים המתוארים בספר.

סצנה נוספת שהעלתה בי חיוך כי היום זה לא היה קורה; מנופאי באתר בניה חולם להיות מוזיקאי ושולח לשוסטקוביץ שיר שכתב, והוא כמובן פוסל אותו ומייעץ לו בהתנשאות קלה שימשיך במלאכתו שלו כי יש אנשים הזקוקים לבתים. בתקופה שלנו אותו מנופאי היה שולח לקבלת פידבק אבל גם היה מוציא את זה לאור.

ובנוסף למהלך החיים של המלחין הידוע הנערץ והמוערך עולים רעיונות מאד מעניינים אני מוכרח להודות על מוזיקה, אמנות, חיים לצל משטר קומוניסטי, יצירה בצל המשטר העוין הזה. למשל אהבתי את הרעיון והמחשבה שהועלתה בסיפור שבמוזיקה אין ציניות וזאת לעומת אומניות אחרות כמו פיסול, קולנוע ושירה. כשחשבתי על זה קצת לעומק וניסיתי להעלות כל מיני יצירות וסגנונות מוזיקליים אני נוטה להסכים.

וכמובן המאבק האין סופי של האמן החופשי שרוצה ליצור מהמקום הכי כנה ומשוחרר כל עכבות  מול משטר עוין, הכופה את תנאיו, המגביל, המשעבד, המצנזר והפוסל. שוסטוקביץ נאלץ להתמודד אל מול כל זה ולצד זה לשאר פטריוט אוהב את הבית שלו, לא פשוט.

לקראת סיום הקריאה הבנתי שאני חובב מוזיקה מושבע, אחד שמקשיב לה לפחות 5 שעות ביום, קורא מעט מאד טקסטים עליה, והרגשתי שזה מאד חסר לי אך מצד שני אולי עדיף ככה לחוות אותה בהתהוות ובפחות במהות.

זהו ספר יפה, כתוב ממש טוב, הבנתי שג'וליאן בארנס הוא אמן המילים ואקרא עוד ממנו זה בטוח.