סופר חוזר לעיר הולדתו אחרי שירד ממנה לטובת הגשמת הרעיון הציוני לפלשתינה ארץ ישראל, הוא מתארח בעיר הולדתו הפגועה בנפש, בגוף ובמבניה לאחר מלחמת עולם הראשונה. הוא פוגש שוב בקהילה היהודית בעירו, באנשים שהכיר עוד קודם, באנשים חדשים, כך מתארח בעירו מיום הכיפורים עד תשעה באב – עשרה חודשים.
הסיפור מפגיש אותנו עם אנשים והסיפורים המתלווים אליהם, יש 81 פרקים בספר או בעגנונית אחת ושמונים פרקים בספר, כל פרק הוא מעין סיפור קצר, מעשייה, אגדה או מסכות במשנה. הדמויות יושבות ומדברות או לא מדברות, מדברות גדולות ומדברות קטנות, על קיץ וחורף, על פולין ארץ ישראל והכפר.
כן יש רגעים משעממים בספר, חוזרים על עצמם ונמרחים היטב היטב, אך לצידם רגעי פרוזה אדירים, סצנות שלא יוצאות לך מהראש. סצינות חלום מטורפות, סיפורים המשוחחים עם יצירות אחרות של עגנון ואפילו עם האדרת של גוגול. לא נותר אלא להתפעם ולהמשיך לאושש לעצמך עד כמה עגנון היה ענק!
זהו סוג של ממואר המוסווה בשכבות רבות של בדיה, כן שעגנון עצמו לא הסתיר זאת ואמר שהסיפור מובסס על ביקורו שלו בעיר הולדתו. אז היו חייבים להסוות בבדיה, חלילה שנזהה מרכיבים יומניים ביצירה. לדעתי עגנון היה כותב את זה היום ללא כל הסוואה, היה בו משהו מהפכני ורדיקלי בעגנון.
סיפורים רבים סימנתי לי באזני חמור ואקח אותם איתי הלאה, כמו הסיפור שבו הגיבור מסביר למה הוא אוהב לקרוא בספרים או סיפור העלמתו המסתורית של חנוך אחת הדמויות בספר.
ומעתה השילוש הקדוש העגנוני יהיה עבורי: שירה, תמול שלשום ואורח נטה ללון.