א.
מעולם לא עשיתי סמים, אבל איכשהו אני יכול לדעת פחות או יותר את מידת ההשפעה שלהם על הנפש ועל הגוף. לא חסרים ספרים או סרטים או חברים שיספרו לך בדיוק מה זה עושה להם. לא הרגשתי אבל כאמור יכול לדעת. אז הקריאה בקלוד סימון היא בדיוק זה, השפעה טריפית של סם הזיה כזה או אחר. כמעט אין טעם לעקוב אחר רצף העלילה, אלא פשוט לקרוא לאט לאט מילה מילה ולתת לזה להשפיע. זה חוויה בת זונה. או איך היו אומרים פעם אלו שחזרו מהודו "פותח את הצ'אקרות'
ב.
הכתיבה של קלוד סימון אוטוביוגרפית אבל היא לא יומנית. אני לא יכול להמציא סיפור טוען קלוד סימון ובנוסף יטען שהזמן הכי חשוב בכתיבה כזאת הוא ההווה, זמן הכתיבה הוא ההווה. קלוד סימון לא תובע ממך לקרוא, הוא מבקש ממך בנימוס להכנס למקומות סותרים, אפלים ולא ברורים.
ג.
לקרוא את קלוד סימון זה כמו שבטעות נשברת לך כוס ביד והיא חותכת חתך קטן את האצבע והיא מדממת קלות, אז אתה עובר מיד על הדם מחפש תחבושת או מוצץ אותו מציצה מהירה חזרה אל הגוף. ואז ממהר לאסוף את השברים שמא תתחך גם בכפות הרגליים החשופות. ותמיד יהיו רסיסים כאלו המוצאים את דרכם מתחת למקרר והם ישארו שם עד שתנקה מתחת למקרר ותיזכר שוב בכוס. הרסיסים הם המילים ויש הרבה מהם ולכן אין שפה שבורה אין שפה קצוצה אין שפה "יפה" אין שפה הרמונית, זו שפה עמוסה כל שברון הוא מילה. והשברים הם של הכוס הזאת, הכוס מדירת הרווקים שלך, הכוס שאמא הביאה לך לדירה הראשונה ששכרת או הכוס הראשונה שקנית באיקאה או בשוק, הכוס ששתית בה ערב ערב ערק ויסקי, ערק או קולה בימים שהיית מכור לקולה, הכוס שאתה שותה בה היום סודה בדירה המשותפת עם אהובתך.
ד.
ובכל זאת יש גם סיפור, ז'ורז פרש במלחמת העולם השניה, יחד עם עוד שלושה פרשים נוספים וחמישה סוסים. אמרתי לעצמי סוסים במלחמת העולם השניה? מרגיש לך מאה אחרת, זה מכון ולזורז כאמור יש חברים שותפים לדרך הנוראית שהיא המלחמה, אחד מהם יהודי, ויש לו מפקד שקורה לו משהו (בלי ספוילרים) ויש לו זכרונות מבית אבא מהשושלת שלו. זורז הוא בעצם קלוד סימון.
ה.
זה ספר ענק, אנטי מלחמתי, הומני. אני באמת חושב שכולם צריכים לקרוא אותו, לאט עמוד-עמוד (וזה גם בסדר לא לצלוח אותו) וגם לקרוא את 'העשב' שיצא בעם העובד בתרגומם של לילך נתנאל ועילי ראונר.
למה לא מתרגמים עוד קלוד סימון?