משה סקאל הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, ספרו יולנדה למשל הוא אחד מהספרים שלא אשכח לעולם.
החד קרן מחולק בעיניי לשני אופנים המשולבים זה בזה, הראשון המסאי המספר על מלאכת הכתיבה דרך סיפור כמו אלו של נטליה גינצבורג המשמעות של כתיבה, מה לכתוב, מה צריך אולי לדעת וכד' בחלק הזה נדמה שלגיבור יש את רוב התשובות. והחלק השני הפרוזאי יותר המספר על שבר, על סוד, על טראומה שחווה הגיבור ומנסה לפענח, בחלק הזה מן הסתם עולות השאלות על התשובות. באיזשהו שלב המסאי ניתק מהפרוזאי ואנחנו ממשיכים אל תוך הסיפור היפה של הגיבור.

והגיבור הוא סופר צעיר עוד לא מלאו לו שלושים והוא מחליט להפסיק לכתוב ולהעביר סדנאות כתיבה, חייב להודות שזה גרם לי להרים גבה (לא צעיר מידי בשביל להנחות סדנאות כתיבה) אבל המשכתי. בן למשפחה אמידה הוא לא מסתיר את זה, מתמודד עם זה יפה ובכבוד. מנהל מערכת יחסים רומנטית עם בן זוגו ז'רמי הצלם ומערכת יחסים מטופל מטפל עם הפסיכולוגית שלו. ועם ענין לא קטן באבולוציה של ההליכה הזקופה.

זהו ספר פסיכולוגי פילוסופי המסופר בצורה מאד קרה, מרוחקת, נסוגה, אקזיסנציאליסטית, מאופקת אך לא מנוכרת לא לא ממש לא. כאילו היינו בסרט של אריק רוהמר. האדם והרגש שם אבל הם לא יוצאים החוצה.
ואולי הרגש וההומניזם מסתתרים מאחורי החד קרן, המטאפורה שהופכת לדמות בפני עצמה לאורך כל הספר. האם זהו מיתוס, אולי בעצם יש שני קרניים, אולי הקרן היא סמל פאלי (היא בטוח סמל פאלי) האם החד קרן היא האומנות שאותה יש לספר במקום הסיפור האמיתי של חיינו ואולי החיים שלנו הם הם האומנות.

אהבתי מאד לקרוא בספר ולהביא אלי את השאלות הללו.