לפני כמה שנים השתנה המושג 'בית' עבורי והפכתי אותו לבלתי תלוי מקום, כלומר בכל הבי הוא בכל מקום שארגיש בו טוב, ושם יהיה הבית שלי וזה יכול להיות בכל מקום בעולם, תל אביב, ליסבון, ברלין או באר שבע. אבל לפני זה חשבתי שהבית זה מקום אדמה ארץ שטח מרובע, כלומר תל אביב שכונה בתל אביב ואז פרצה הקורונה ופתאום התפיסה החדשה שלי מתערערת מעט.
היער של קלרה, הוא סיפור המסופר מנקודת מבטם של כמה דמויות בתקופות שונות של גרמניה במקום אחד מהמאה ה17 דרך מלחמת העולם השנייה ועד כמעט ימינו. כל פרק מספרת סיפורה של דמות והדמות היחידה שחוזרת ומופיעה במהלך הספר היא הגנן.
הספר היפה הזה בוחן את השטח והמרחב, הופך אותו למיתולוגי, מפרק אותו לגורמים. הטבע; האדמה, העצים, הצמחים, הפרחים השמיים ,היצורים המעופפים, החיות, המים והאנשים תמיד שם הם גדלים וצומחים ומתחלפים הם-הם המקום הם-הם אולי הבית איפה שיש היסטוריה היכן שהמים אפשרו חיים.
מאד נהניתי לקרוא, למרות שפה ושם התרגום לא עבר, היה הומור שלא הצלחתי לפצח, בגדול ספר חכם קטן על אנשים מעניינים מלא בתיאורי טבע שאפילו אדם שלא חובב טבע כמוני מצא בו יופי.