לפני כמה ימים התחלתי לצפות בדוקומנטרי 'עושים גלים אומנות הסאונד בקולנוע' (קצת משעמם בסופו של דבר אז לא סיימתי) אבל בחלקו הוא מדבר על השמיעה אולי החוש החזק ביותר, הראשוני ביותר ואולי גם המשמעותי ביותר, אבל לרוב יהיה ברקע. מה שאנחנו קולטים בעין, מריחים, ממששים יעורר בנו תחושות חזקות יותר. נגיד בקולנוע תמיד נדבר על מה שראינו איך שראינו ועל מה שהרגשנו בסיפור. לעיתים נדירות נדבר על מה שהקשבנו בסרט המורכב מסאונד ותמונות נעות.
ומה קורה אילו נשמע צעקה מבית קפה שתהפוך אותנו תרדוף אותנו ולא תתן לנו מנוחה, תתעמר בנו, תערער אותנו, תחפור בתוכנו. הצעקה הזאת תלווה את הגיבורה של מרגריט דיראס לאורך כל הרומן הקצר הזה.
זה סיפור שעוסק בין היתר בחושים, הגיבורה לוקחת את בנה המרדן והמשועמם לשיעורי פסנתר, שומעת כאמור צעקה שלא מרפה ממנה (שמיעה). תשתה כוס יין אחר כוס יין (טעם) ותעסוק בפרחים ובצמחים למינהם(ריח, ראיה) גם בצורה שבא הוא כתוב במעין קפיצות חושיות מהסיפור המתרחש כעת, לבין הרקע הפיזי למשל השמש השוקעת ברקע. הכל במשפטים קצרים במונטאז' מבריק.
אותה גיבורה תנהל דיאלוג עם מעמדה כאן, כאישה, כמחוזרת, כיישות בעולם וברקע הקולות הלא ברורים -הזייתי.
אהבתי את הסגנון המונטאזי הזה, מאד אהבתי את הריסון והמתינות בקולה של המספרת, מאד אהבתי את הקטיעות הקצרות בין לבין שיצרו רצף אינפורמטיבי מעניין. אהבתי