הרומן מתחיל בתנועה נמרצת של מילים, משפטים קצרים, קצב מהיר מאד, כמעט מתנשף, כמו שירים של הראמונס, הכל מהר, מהר מאד בתשוקה בהומור והרבה הרבה עצב. סצינת הפתיחה שלו היא סצינת סקס הנעה בין אונס למעשה אהבים, אבל בבירור אפשר לדעת מה רואים.
הרומן מחולק לשלושה, הראשון מספר את התאהבותה של מלימלי בחורה צעירה מחיפה בגבר המבוגר ממנה בכמה שנים, נשוי, הם מנהלים מערכת יחסים מוזרה, אלימה, פסולה, אוהבת והכל כאמור בקצב מטורף. החלק השני מספר את סיפורה של המשפחה ומתמקד באמא של מלימלי ובשתי אחיותיה. כל אחות היא עולם בפני עצמו ושלושתן יחד עולם ענק מאד. והחלק השלישי – השבעה.
הסיפור והתכונה בו מאד הזכירו לי ספרים של יהודית הנדל ורונית מטלון, אולי בגלל חיפה אולי בגלל העדה. רק שאצל מירי גול זה הרבה יותר אלמדוברי, צבעוני, חושני, עשיר, ססגוני, וויזואלי, מלודרמטי אבל מאד מודע לעצמו, לא מתיפיף.
זה סיפור על אנשים שרוצים להיות שמחים, אבל העצב משתלט להם על החיים, אולי הם לא יודעים להיות שמחים, ולמרות שהם יודעים בתוכם שהם לא צריך לדעת להיות שמח כדי להיות שמח, צריך משהו אחר והמשהו האחר הזה חסר. ספר יפה.