זה לא רומן אומר בעצמו ברנר, אבל זה סוג של רומן. בזמנו זה לא נחשב רומן כי לא היה בו את המספר הכל יודע. ורומן קראתי איפשהו זה רחוב הומה אדם שמכירים בו לפחות שלושה אנשים לעומק. בחורף של ברנר אנחנו רק עם ירמיה הגיבור. היום היו קוראים לזה ממואר אוטופיקשן ואין שם דבר רע בממואר. אז רומן היום בעצם זה חדר עם ארון בגדים גדול גדול ובו לפחות שלושה מדפים עמוסי בגדים מתקופות שונות בחיים ותשימו שם גם מראה.

הגיבור ירמיה מספר את סיפורו מעלליו ותחושותיו בעיירה יהודית בגולה של סוף המאה ה19. יחסיו עם היהדות, קדמה, ספרות והיחסים עם האבא הו כמה ספרותי. וכל זה במודעות עצמית מעוררת הערצה. ועם זאת ב2020 קצת נמאס ממודעות עצמית, אבל מודעות עצמית של 1904 זה נהדר.

מעבר לשפה העשירה, המוזיקליות האדירה במשפטים ויכולות התחביר הגבוהות של ברנר, הוא מצליח לווסת בתנודתיות קרקסית בין מצבי הרוח של הגיבור ואתה כקורא שם כולך שם, כל כולי בהחלט היה שם בחורף. כשירמיה שמח אני הייתי השמח באדם ולהפך.

יצירת מופת.

קישור לקריאה בפרויקט בן יהודה המצוין