פורסם גם בתרבות וספרות של הארץ 

לפני כמה שנים שלחתי שירים שלי לכמה כתבי עת ולמדורי התרבות השונים בתקווה שיפרסמו אותם אבל הם מעולם לא פורסמו. הייאוש העלה בי את מחשבה לשלוח שוב את אותם השירים אבל בשם בדוי – שם עט. חשבתי לעצמי אולי השם אלפרד כהן לא מצלצל טוב באוזניים של העורכות והעורכים. בתוך כמה דקות הגיתי לעצמי שם כזה: רמי נורמן, הנורמן זה nowhere man ורמי, זה פשוט רמי לא זוכר בדיוק למה. גם לאחרונה השתעשעתי במחשבה לפרסם את השירים שלי בשם עט אבל הפעם במטרה מעט שונה, רציתי להתנסות בסגנון כתיבה קצת שונה שלא מזוהה איתי, השם הנבחר הוא בן אורן, אז אם תיתקלו בבן אורן בעתיד, תדעו שזה אני.

הסיבה שהביאה אותי לחשוב על השמות הבדויים שלי והסיבות להיווצרותם היא  דליה פלח. דליה פלח היא משוררת מהאהובות עליי ביותר היא פירסמה את השירים שלה תחת שם בדוי, אין לי שמץ קטן  של מושג מי זאת ואולי בחוג מאד מצומצם של אנשים בעולם השירה והספרות יודעים מי זאת דליה פלח. האם זה מעניין לדעת מי זאת דליה פלח? אולי לא, אבל שירתה הביקורתית, המפלחת והאישית תמיד תעורר אצלי את היצר הזה לגלות מיהי ולהכיר את האדם האמיתי שעומד מאחורי השירים.

בשנת 1997 לפני 20 שנה יצא לעולם ספרה הראשון של דליה פלח "דודי השופט המחוזי דורבן" (הוצאת עם עובד) עוד לפני הספר הראשון שלה, בשנת 1978 פרסמה את שיריה לראשונה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, רק ב1986 היא תחזור לפרסם שירים והפעם בכתב העת "פרוזה" ומאז אותה השנה ועד 1997 צאת ספרה הראשון תפרסם במוסף תרבות וספרים של הארץ ובכתבי העת "פרוזה", "חדרים", "רחוב". וכל זה מבלי שנדע אף פרט ביוגרפי אחד, אפילו לא רמז. מה שכן היה זה בעיקר שמועות. העובדה הזאת או בעצם חוסר העובדה עוררה סקרנים רבים, אחד מהם המשורר משה זינגר.

בשנת 1980 משה זינגר מפרסם רשימה קצרה במקומון ירושלמי: "ניסיונתי לגלות מי היא המשוררת עלו בתוהו ואני יודע שגם ידידים שנשבו בקסמם של השירים הללו ניסו למוצאה, ולא עלתה בידם. ובעצם מה זה חשוב?" בכל פעם שעולה השאלה הזאת, מה זה בעצם חשוב? קיימת מעין נסיגה ביצר החטטני/מציצני וחוזרים לשירים של דליה פלח, הרי זה מה שחשוב אחרי הכל. לא חייבים באמת להכיר את האדם שעומד מאחורי הדימויים, לא חייבים, האומנם? 

בכל פעם שאני שואל את השאלה הזאת אני לא יכול שלא להתחבט קלות במישל פוקו ורולאן בארת, מות המחבר מול מהו המחבר. מישל פוקו חשב שזהותו של המחבר חשובה כמעט כמו היצירה עצמה, המידע הזה תורם לשיח עליה ואודותיה, היא פרט חשוב לא פחות מהיצירה עצמה והשיח על פי פוקו הוא מהכלים החשובים לניתוח ומחקר, לעומתו רואלן בארת טוען שאפשר לקרוא את הטקסט ולפרש אותו איך שהקורא מבין אותו ולא משנה למה המחבר התכוון, למעשה אין מחבר, בארת הורג אותו, הטקסט של המחבר הורג את מי שכתב אותו והוא קם לתחייה על ידי המגע של הקורא או הצופה.

לדעתי בחישוב גס, אם לוקחים את העובדות ששירים ראשונים שלה פורסמו ב-1978 ורק אחרי 18 שנים יצא ספרה הראשון ו-ב2003 יצא ספרה האחרון,  דליה פלח כבר לא בין החיים, היא מתה והעולם מחכה לעיזבונה או שלא. אפשרות שנייה שהיא מאד מבוגרת וקשה לה לתפקד ואפשרות שלישית שמדובר במשורר או סופר גבר שגמר להשתעשע מכל הסיפור.

מה כן אפשר ללמוד על המחברת מתוך ספרה הראשון, שהוא בעיניי אחד הספרים החשובים בשירה העברית המודרנית. גרה אולי בירושלים וסביבתה, ממוצא הונגרי, דור כלשהו לניצולי השואה, יש לה מאהב שגר בצרפת והיא אפילו חיה איתו שם תקופה קצרה או ארוכה והוא גוי, זא אומרת לא יהודי  ולפעמים מכחיש שואה, הסביבה חשובה לה, פציפיסטית במידת מה, מזדהה עם מיעוטים, הומאנית ושואפת לשיוויון בלתי מתפשר, מאוהבת מתאהבת נאהבת ונשברת, מקווה לטוב ומכירה במציאות הקשה, רוצה שיהיה טוב יותר, מתרגזת שרע כל כך. אלו החומרים שמרכיבים את שיריה בספר הראשון ועם כאלו חומרים, כל מה שאני רוצה זה להיפגש עם דליה ולדבר על כל זה, לשמוע אותה בפיה. דליה פלח היא מספרת סיפורים קלאסית, שירתה פרוזאית, משרטטת קווים למציאות עגומה של אישה החיה בעולם מורכב מידי. שירתה קצבית, מעין ראפרית מדופלמת, חרוזים פנימיים שברים של משקל, חיתוכי שורות, קצרות על ארוכות, מציאות עטופה במסתוריות. שוברת את כל החוקים שכבר מזמן נשברו.

שאול סתר במאמרו "כמו לשונות הפוכות נתווכח על פוליטיקה" : רדיקליות לשונית בשירתה של דליה פלח.  בתוך: אינטרטקסטואליות בספרות ובתרבות : ספר היובל לזיוה בן-פורת. טוען שהפואטיקה של המשוררת דליה פלח לא רגשית, המתרחקת מהאישי. מאד קשה להסכים עם הדברים הללו, הם נאמרים בהקשר של פואטיקה נשית באשר היא, האם שאול סתר היה חושב כך אם היה מדובר בגבר, לא חושב. דליה פלח כותבת מתוך הלב שלה, כל מה שהיא רואה הוא פרשנות של פנים מחשבתה: "מכרתי הכל. האם הכל היה שלי? החיים נשברו לשנים כמו דג גדול בגרזן. הם חלק מהשורות שעוצרות לך את הלב, בועטות לך במוח במהלך הקריאה. באינטלגנטיות היא יוצאת מהאני של הדוברת אל הדוברת האחרת, היא מסוגלת להסתכל על עצמה במראה ובאותו הזמן כמעשה קסם להסתכל על עצמה מסתכלת מהצד במראה.

המילים המודפסות על הדף הלבן מבקשות ממך לפענח להבין, אך בחשש מה, ניצב מולך חלון, עם צללים הנעים שמאלה וימינה משמיעים קולות עולים ויורדים וזה ממש מולך, לפעמים בבעתה קלה אתה חושב שזאת בבואה בשלולית, נפשך משתקפת ממנה מתוך הרפש. בשירה המעין אוטוביוגרפית הזאת מעבר להזדהות הראשונית, הנורמלית ושונה מהזדהות עם דמות טלוויזיונית/קולנעית אתה רוצה גם להכיר ולהבין. אני לא מוותר.

אני מציעה לדליה פלח להזדהות, " המשוררת איקס: אני דליה פלח" תהייה הכותרת בעיתונים ואולי גם תכתוב רומן ביוגרפי אודות דליה פלח עצמה כפי שעשה רומן גארי על אמיל אז'אר ואולי בכל זאת צריך לעזוב את כל זה, אחרי הכל אתה לא באמת מכיר את כל המשוררים והמשוררות שאתה אוהב, זה לא באמת משנה. להיצמד לקלישה: מה שחשוב זה השירים.