לסבא שלי היו שדיים, חזה נשי, גינקומסטיה קוראים לזה. בכל קיץ כשהתחיל להיות חם, סבי החל להסתובב בבית בלי חולצה, כמדומני כמחצית מהגברים בישראל עושים זאת. בהקשר הזה מתלוות כמה מחשבות שמעולם לא הוצאתי החוצה, תמיד ביני לבין עצמי, לסבא יש שדיים! איך זה יכול להיות שאלתי את עצמי?, האם סבא לא רואה שיש לו שדיים, האם שאר האנשים המבוגרים לא רואים שיש לו שדיים ואולי זה רק אני רואה את זה ואם כולם יודעים שלסבא יש שדיים אז למה הוא ממשיך ללכת בלי חולצה וכולם יכולים לראות את זה, הרי סבתא לא הולכת בלי חולצה בבית, היא לא חושפת את שדיה לנכדיה הקטנים ולשאר האורחים בבית.
השדיים של סבא הן הסיבה שאני לעולם לא אלך בבית בקיץ בחום בלי חולצה. גם לי יש שדיים. היום אני יודע שזו תופעה רפואית ידועה ששמה כאמור גינקומסטיה ולהיווצרתה יש כמה וכמה סיבות כמו למשל חוסר פעילות גופנית, שתיית אלכוהול מופרזת, עישון, דיאטות לא מאוזנות ועוד. אני חשבתי שלסבא יש שדיים כי הוא רוצה לאהוב אותי ואת שאר המשפחה כמו סבתא, שדיים זה סמל לאהבה ולתשוקה, סבא כשהיה אדם שלא מחצין את הרגשות שלו יותר מידי וזאת על אף שראיתי אותו כמה וכמה פעמים בוכה, לא דיבר על מה שהוא מרגיש. לכן הוא פיתח שדיים, שיהיה כמו אישה.
גם לאבא של המשוררת שרון אולדס היו שדיים, כפי שהיא מתארת בשירה "השדיים של אבא" (מתוך קרקעית חיינו, תרגום: שירה סתיו, הוצאת אפיק) "ובכל זאת כשאני חושבת על אבי, אני חושבת על השדיים שלו"
גם היא נזכרת בתופעה המוזרה הזאת הלא אופיינית בקרב גברים, שדיים נשיים בחזה של גבר, למעשה זה הזכרון הוויזואלי הראשון שעולה ממנו. בקריאה ראשונה יש משהו מאד מנחם בשדיים האלו בהשענות הזאת. זיכרון טוב, גיפופים של תחושות טובות, אבל וכאן מגיע אבל גדול, הסיטואציה הזאת קרתה רק פעם אחת בחייה, לפעמים אנחנו צריכים רק פעם אחת ליפול מאופניים, להיחבל קשות ולזכור את חווית רכיבת האופניים כלא נעימה, לפעמים אנחנו נטייל רק פעם אחת בחוץ לארץ ונחשוב שראינו את כל העולם.
השדיים של אבא הוא אולי השיר הקצר ביותר בקובץ משירה של שרון אולדס שאספה ערכה ותרגמה לעברית שירה סתיו. מרבית השירים נפרשים על פני דף או דף וחצי ומובאים לנו בפרוזאית פואטית עוצרת נשימה, אבל יותר מכולם תפס אותי השיר הקטן הזה שיודע להכיל בתוכו את כל המורכבות ביחסי המשפחה האישיים של הכותבת ואלו האוניברסליים של הקוראים באשר הם ושל הקורא עם השדיים מתל אביב-אני.
זו לא הפעם הראשונה וגם ככל הנראה לא אחרונה ששירה סתיו עוסקת בצורה זו או אחרת עם דמות האב בעולמה שלה ובעולם הספרות. בשנת 2014 יצא ספר המחקר :"אבא אני כובשת" (הוצאת דביר, אוניברסיטת בן גוריון) החוקר יחסי אבות ובנותיהן בשירת דליה רביקוביץ, יונה וולך ותרצה אתר. שם היא כותבת: "לכתוב על האב פירושו לכתוב על אובדן, האובדן, ההיעדר הזה, הם שעושים את האב לדמות מסקרנת כל כך בעבור ילדיו, מלאת עוצמה, רבת-כוח." ביתר קלות אפשר לומר שכל שירה באשר היא נולדת מהעדר, במחסור של הדבר עצמו. ואכן בשירה של שרון אולדס בולט אותו אלמנט העדריות המפעיל את כותבי השירים, אבל בשונה משירים אחרים על יחסי אב ובתו ובצורה קצת יותר מורכבת ומתוחכמת לדעתי, הוא כמעט בורא אותו מחדש ומנציחה אותו כתמונה לדורות הבאים, מעניקה לאביה את חיי הנצח, הוא לעולם לא יהיה חסר כשקוראים את השיר הזה.
לא כל תמונה היא הנצחה, תחייה, היוולדות מחדש, כפי שיהיה אפשר להבין בהמשך המחקר של אבא אני כובשת, שירה סתיו מביאה לדוגמא את שירה של דליה רביקוביץ: "שיחה עם תמונה" "איזה כוח רצון אני משקיעה להוסיף לך שנות קיום" ההעדר זועק בשיחה הזאת של דליה רביקוביץ עם תמונת אביה, היא זועקת עד שמצידה הייתה שוברת את התמונה מכעס ההעדריות שלו מהחיים שלה. דליה רביקוביץ לעומת שרון אולדס רוצה לשבור את התמונה ואת הזיכרון, לשבור ברעש גדול ואולדס לעומתה רוצה להבין מה קרה, מה היה שם, למה זה לא עבד, אתה לא שם אבא אבל אני רוצה להבין.
גם שירה סתיו עצמה כמשוררת משוחחת עם ההיעדרות האב בספרה "לשון איטית" הוצאת דביר 2012):"חשבתי על כל מה שלא תוכל לתת לי, ואצטרך לקבל במקום אחר" שורות אלו מגיעות אחרי שהדוברת אומרת שהיא דיברה על אבא שלה, כמעט נזכרת בו, משורות אלו אפשר להבין שאביה לא כל כך נוכח או שהוא לא היה שם, אבל כאמור נזכרת בפיזיות שלו ובציפיות האלמנטריות של בת מאביה. כשהמציאות והנרטיב שלה מתנגשים משהו בתוכך נשבר.
אפשר בקלות להבחין כי שירה סתיו בשירתה, במחקרה ובתרגומה עוסקת בדמות האב לא מעט, מהמקום הסדוק והשבור של הנפש, כאילו הייתה בתוך כלא ועם מברג היתה לאט לאט מפוררת את הקיר וחוצבת בור אל החופש, עם זאת לדעתי שירה סתיו כבר הגיעה לצד השני והשתחררה בנפש וגם בצורה פורמלית שלו, הרשויות שחררו אותה. לדעתי מעניין אותה בכל זאת לבדוק את המנהרה הזאת שהובילה אותה לשם, הרווחים שלה, באיזה כלא, מי אלו הסוהרים ששמרו עליה וכשלו במשימתם, מהם סוגי האבנים המתפוררת, הדרך וכל זאת כמעט במזוכיסטיות אבל יותר בפיכחות.
בסדרה הטלוויזיה הספרדית "אני יודע מי אתה" באחת הפרקים הדמות הראשית, עורך דין ומרצה סוחף וכריזמטי מכריז באחד השיעורים שלו באוניברסיטה שהוא הולך ללמד איך לרצוח את האב ומסביר גם למה צריך לעשות את זה. רצח האב הוא המטאפורה המעט שחוקה בחיים של יוצר חדש המקבל את ההשראה שלו מאלו שהיו לפניו ועכשיו הוא רוצח אותם ביצירתו, לוקח מהם את היסודות שהושטטו על ידם ובונה עליהם בית אחר. אצל שירה אולי לא היה אבא כזה לרצוח ולכן היא רוצה יותר מהכל לבנות אותו להבין אותו ואז כמובן להשמידו.