מצאתי את הספר באחד מספספלי העיר, אספתי אותו אליי כי שמעתי את השם איפשהו מתישהו והנחתי אותו בערימת הספרים הבאים בתור, הוא היה שם יותר משנה, נדחק אל מתחת הערימה שוב ושוב, עד שאמרתי לעצמי "די" שלפתי אותו מתחתית הערימה (ובתור חיכתה לי בכלל אגתה כריסטי). וקראתי הו הכי קראתי בעולם.
תסלחו לי על ההקדמה הרומנטית משהו כי כל זה נועד למעשה להעצים ולומר שזה בעצם אחד מהספרים הטובים שקראתי.
בקובץ האחד, סיפורים קצרים בכולם מהלכת התוגה לצד חיוכים קטנים, רובם פשוט מושלמים, משתהה אל מול עולמם של הדמויות והמילים. בית ספר לכתיבה.
בקובץ השני, נובלה המתחילה בסגנון שקצת מעצבן אותי בסגנון "הנה אני הולך לספר לכם סיפור והסיפור הזה הוא כך וכך" בעצם ההתחלה היא סוג של מסה על הכתיבה הנבלעת או טובעת אל סערות והלכי הרוח של הסיפור עצמו וזה פשוט מושלם.