עבורי מבחינה מוזיקלית שנות התשעים התחלקו לשניים, הראשון האלקטרוני, ההאוסי, העופר נחשוני של רשת ג' והחלק השני הגילוי של הרוקנרול שבסופו הגיע הpאנק. כמעט ולא יכולתי לחבר ביניהם וזאת למרות הפוסט מודרניות של התקופה.
ואז הגיע ג'ימס מרפי, אותו גיליתי רק בסוף שנת 2005 בסיכומים של אותה שנה ומבחינתי זה כמו שחוזר בתשובה מגלה את האלוהים, הוא חיבר לי את הכל הוא הפך אותי לאחד, ומאז אחד עם כל כך הרבה כיוונים.
הכל התחיל בשיר אחד 'דאפט פאנק מנגנים אצלי בבית' (בתרגום הכי חופשי) גיטרות של רוק עם אלקטרוניקה, וכל האלבום הוא כזה רק להקשיב לו ברצף זה לנוע ממסיבת הריקודים למועדון הופעות אל תוך חדר של מתבגר ברמקולים עם סאונד גרוע.
זה אלבום כפול, הראשון מורכב מחומרים חדשים והשני מסינגלים שיצאו קודם לצאת האלבום, שירים שג'ימס מרפי שחרר לעולם כמו ילד המנביט שעועית בצמר גפן לח ומחכה לראות מה יקרה וזה קרה ועוד איך קרה. ראוי וחשוב לציין את losing my edge הפורסט גאמפ של המוזיקה(רק שהוא רחוק מלהיות סכריני) אחר כך קוואמי והחלבות יעשו לשיר הזה גרסה ישראלית מופתית.
אני לא טיפש הוא לא הראשון לעשות את זה, לסנתז ולגבש בין הסוגות, הוא לא המציא כלום, אבל הוא הראשון שעשה עם מעוף, עשה את זה רומנטי, הפך את זה לקלאסי וקאנוני, הראשון שגם ידע לכתוב מילים, טקסטים עמוקים ומכוננים אבל זה באמת שטויות, הוא הראשון מבחינתי שהחיבור הזה באמת באמת ריגש.