מתוך הספר: "אחת המרצות לוקחת אותך הצידה ואומרת "שירה זו הנישה שלך" חשבת שנישה היא פינה לרהיט. חשבת ששירה היא הים הגדול. אבל זאת האוניברסיטה"
בהתחלה היה לי מאד מוזר לקרוא, הכתיבה בגוף שני הייתה לי מוזרה הרגשתי שאני קורא שירים של בוב דילן. מהר מאד זה גם השתלט עליי, המחשבות שלי הפכו לגוף שני, אתה לא מבין אלפרד אתה חייב להיות נחמד יותר בעבודה, להיות רגוע, פעם כתבת שירים על סבתא והם נעלמו ועוד ועוד..
ביני לבין עצמי ניסיתי לקרוא את הספר בגוף ראשון ואני מודה שזה יותר עבד לי. אך ככל שממשיכים לקרוא המרחק שלכאורה נוצר מאד מתקצר ואתה בתוך הדמות, אתה בעולם אתה בתוך הערפול המכוון.
זה ספר יפה עם כל המורכבות שמביא איתו היופי. ואף מילה על אוטופיקשן, ממואר וחברותיהן.