כבר מהשורה הראשונה של הנובלה אפשר להבין במה עוסק הסיפור, במוות ובהפך שלו החיים ולידה בעיקר (אבל לא רק) ואז מגיעה האקזפוזיציה עשרים ומשהו עמודים שלדעתי חלשים יחסית להמשך.
במהלך הנובלה כמעט שקשה לא לשים לב איך הגיבורה האישה מתמודדת עם העולם הגברי האב של הילד, האבא שלה וזאת כחלק מהתמה המרכזית. מתוארים יפה מאד ההרהורים והכאבים אל מול ההריון שלה, האישה שהיא, הרצון לחופש מוחלט, על החופש המוחלט, שבירת המוסמכות.
השיא מגיע בסוף (כך צריך להיות לא?)עם זיכרון פלאשבק, כנראה שהוא האמצעי החזק ביותר עדין. ואז בסצינה לאחריו באפילוג – ההווה. חזק במיוחד.
אני חייב לציין שלצד משפטים יפים, עברית שבורה (כמו שאני אוהב), היו משפטים שנקרא להם חסרי סגנון.
ואחרי הכל ספר טוב.