משפחה מהצפון נאלצת להתמודד עם מותו הפתאומי של האבא וברקע הקטיושות.
הסיפור מסופר מנקודת מבטם של חמש דמויות כאשר הדמות הראשונה והאחרונה הנשים במשפחה מסופרים נהדר, לעומתן הבנים או הגברים מסופרים קצת חלש ולעיתים נוטים לקלישאות.

לכאורה השפה, הדמויות, השיכונים הכל מוכר לי מבאר שבע ואני אמור להרגיש הזדהות, הנה הסיפור שלנו מסופר אבל איפשהו השימוש בשפה הנמוכה כדברי המחברת (אף פעם לא הבנתי אץ המונח הזה 'שפה נמוכה', הרי ככה מדברות הדמויות לא?) פחות מדבר אליי.

הייתי רוצה שיספרו את סיפורי השיכונים בלשון ברנרית או עגנונית כקונטרה לחיי השכונה, שמעון אדף עושה את זה לפעמים, רק שאצלו יש יותר מידי אירוניה ופחות הומור. אני עדין מחפש את זה שיכתוב את השכונה ככה, לא יודע למה האמת.

בסה"כ ספר יפה, יש בו רגעים מצחיקים וכואבים, במיוחד הסיפור עם הבז והרפרור לסרט של קן לאוץ. ומשפטים כמו: "מתי שאני רוצה להבין מה זה אלוהים, אני הולך יושב על יד חור של נמלים. קודם כל אני מחליט על איזה נמלה השינויים שלי לא יזוזו ממנה. אתה חושב, מה הבעיה? ואיך שאתה חושב שזה קל, נהיה לך קשה."