יש פה בפייסבוק קבוצה של יוצאי העדה הטוניסאית, אני חבר בה כמובן, בכל כמה זמן עולה שם השאלה 'איך אומרים בטוניסאית…' ותמיד אבל תמיד יש מספר תשובות, אין תשובה אחת, כאילו זו שפה מיוחדת, שבורה, מדומיינת, ממוצאת, מחוקה.

בסיפור היפה (אני חושב שהוא ממואר), הכתוב נהדר והמיוחד של זהר אלמקייס, השפה בה כמעט שבורה, מדומיינת, מומצאת, על סף המחיקה וזאת אולי הסיבה שאין כל כך עלילה בתוך כל הסיפור המאד אמיתי שם. זה ספר א-פרוזה, עם אלמנטים פואטיים, עם יותר פערים וחורים, לא נמצא שם את המספר הכל יודע למשל. ושהיא עושה את זה בגוף ראשון זה הכי מעולה.

זה כמו סרטים של גודאר המאוחר בהם הוא מנסה למתוח את הגבולות הוויזואל עם הטקסט. השפה אצל גודאר היא כמו ציוד קולנועי נגיד מצלמה או פנס או מיקרופון. בספר הזה הנסיונות לא קיימים בעצם כי הוא לא נחוץ אולי, זאת שאלה המרכזית ששאלתי את עצמי במהלך הקריאה. אך בניגוד לאותם סרטים שהם רועשים בעיקר (ונפלאים) אצל זהר אלמקייס המשפטים מוזיקליים מאד. והשפה היא עוד איבר.

אני אוהב את הנסיוניות הזאת, לחפש ללכת בנתיבים מבלי באמת ללכת בהם, ללכת על פי הוראות הגעה מבלי להגיע, לחשב מסלול מחדש מבלי שנוסלל לתוכו. אוהב את הספר הזה.