אתוודה, סיפורי מתח הם מה שנקרא לא כוס התה שלי, אבל (ימי קורונה) יפתח אשכנזי הוא כותב שאני מאד אוהב ומעריך וגם באופן כללי אני אוהב להתנסות בדברים שהם לא כוס התה שלי חוץ מלקרדה, לאכול לקרדה בחיים לא אנסה.
זהו מותחן רומנטי עם הרבה דמויות מעניינות, בעיקר אהבתי את הדמות של הכלבה (כן כן תרימו לעצמכם את כל דמויות הכלבים בספרות העברית) ושל העיר בה מתרחשת העלילה – ירושלים. בניגוד לסדרות וסרטי מתח, אני מתקשה להיות במתח בספרי מתח, וכאן דווקא מצאתי נושא מאד מעניין שנמצא מתחת לפני השטח – הנורמליות. כל הדמויות נורמליות לחלוטין, באופן מודע הן חושבות שהן לא ובתת מודע הן יודעות שהן כן. וכל הזמן יש מעין מאבק כזה בין הרצון להיות מסופק בנורמליות שלך לבין לחפש אצלך את הדבר הזה שבו אתה לא נורמלי, עכשיו לא רק שהן נורמליות הן סופר סופר נורמליות כך שזה שעשע אותי כמו כל הרבדים בספר שהוא בגדול מאד משעשע, ציני ופרחחי.